<h1>שבלי הלקט הקצר דין התוכחות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף ד.</h2>
אמר ר' יוחנן, השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו יהא הוא בעצמו בנדוי. פי' ר"ת, הוא בעצמו יהא בנדוי, כשאנו מנדין אותו שידענו שלא נדה אותו כשהזכיר את השם, ולא שעומד כבר בנדוי. ופי' ר' יהודה יהא בנדוי דוקא בדורות הראשונים שהיו זהירין, אבל השתא דלא זהירי בזה, א"כ נתנדה כל אדם כל היום כולו כמה נידויים. פי' ר' אביגדור, מה שאמרו בשומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, לפי שעה, ולאלתר מתיר לו בינו לבין עצמו, ואין בין נדוי להפרה כלום. ואם לא נדהו, איני סובר שיהא בו עונש אם לא הזכיר לגמרי לבטלה אבל לאמת דבריו נראה דאין בו עונש. אמרו רז"ל, נדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו, ומפרש תלמודא, עשרה דמתנו הלכתא היינו שלמדו תורה לאחרים, ואי לא שכיחי ליה, ליקום בפרשת דרכים ויתן שלום לעשרה בני אדם, וישיבו שלום לו וטוב לו.
